סופר את השבועות…סופר את הימים…כל יום מחדש הוא שואל ״מתי יום ההולדת שלי…״, וזה נמשך ונמשך והוא לא מאמין כמה זמן הוא צריך לחכות…ואני מספרת לו שכך בדיוק היה לפני שמונה שנים…זה נמשך ונמשך ולא הגעת…
והרופאים כבר רצו שוב לנתח אותי ואמרו שאתה לא גדל…אבל התעקשתי, לא הסכמתי. רציתי לחוות לידה, רציתי לחוות צירים, רציתי פעם אחת ללדת ולהיות בהכרה ולא מסוממת תחת חומרי הרדמה…אז חיכיתי בסבלנות…עד כמעט שבוע 41…בשבוע 41 הם כבר היו מנתחים…אז חיכית לרגע האחרון להיות צמוד צמוד אליי…וב 40 פלוס 6 לא הבנתי שזה לא סנדוויץ טונה מקולקל שאכלתי…אלה צירים…שנמשכו 24 שעות. ואז ילדתי…
נתת לי תיקון, אפשרת לי לחוות, להיות בהכרה, בלי התאוששות, בלי תפרים, להניק ישר, לחוות חופשת לידה עם בתי קפה, כל כך מתוק…
עברו שמונה שנים והיום הגיע…אתה בן שמונה אהוב ליבי הקטן ♥️ מזל טוב חיים של אמא!